תחשבו על היום הכי מושלם שלכם, בו הכול הסתדר, הרגשת חזקים ומלאי אנרגיה, פתוחים לעולם ומוכנים לפעול בצורה הטובה ביותר שאתם מסוגלים לה. גם אם לא זכור לכם כזה יום, עדיין תנסו לדמיין. ביום הזה אתם פועלים נכון ומצליחים לממש את הערכים העמוקים ביותר שלכם, אתם מלאים בהערכה עצמית! עכשיו תחשבו על יום הכי פחות מושלם - יום בו לא היה לכם סבלנות ולא רציתם לעשות כלום, אולי אפילו פגעתם בכמה אנשים מסביב בלי להתכוון לכך, או אולי אפילו התכוונתם לזה והצטערתם מאוחר יותר. ביום הזה סביר שהרגשתם הערכה עצמית נמוכה מאוד. ועם זאת בהסתכלות אחורה אתם יכולים לראות שהנסיבות השונות הם אלה שגרמו לכם להיות בשיא שלכם ביום אחד ולהיות הגרסה הכי נחותה שלכם ביום אחר. ברור לכם שבהתחשב בכל הנסיבות לא הייתה לכם ברירה להתנהג אחרת, או לפחות לא היו לכם את המשאבים לבחור בה. האהבה העצמית מתחילה בדיוק בנקודה הזו - הנקודה שבה אתם מבינים שמי שאתם ברגע מסוים תלוי באינסוף נסיבות כמו העבר שלכם, החוויות שחוויתם, הסביבה בה נולדתם וגדלתם, ואפילו הדברים שקרו לכם ממש לפני רגע. כל הדברים האלה מייצרים דפוסים רגשיים ומחשבתיים שלפעמים מועלים לנו ופותחים בפנינו את האפשרות לפעול בחופשיות, ולפעמים הדפוסים האלה סוגרים אותנו ולא מאפשרים לנו להתחבר לסביבה שלנו, כולל האנשים שסובבים אותנו.
הדבר הזה נכון גם לגבי אנשים אחרים, ולכן כאשר אנחנו אוהבים מישהו, אנחנו מסוגלים לראות את הטוב שבו מעבר לדפוסים הרגשיים והמחשבתיים שבאים לידי הביטוי ברגע נתון, אנחנו מבינים או לפחות מנסים להבין את מקור ההתנהגות שלו - אנחנו לא אומרים הוא צועק כי הוא מטומטם, אלא הוא צועק כי עובר עליו קושי עכשיו שהוא לא מסוגל להתמודד אתו אחרת, במקום לשפוט אנחנו מבינים, במקום להתנתק אנחנו עוזרים. אהבה היא היכולת לראות את האדם לעומק מעבר לאישיות המקרית שלו, מעבר לתכונות השטחיות והערכים הסובייקטיבים. זאת הסיבה למה כזה קל לאוהב ילדים או בעלי חיים - מאוד קל לראות שהם טובים במהותם. הרבה יותר קשה לאהוב אדם עם אופי קשה ושלילי - הוא מלא בדפוסים רגשיים ומחשבתיים שמסתירים את המהות החופשית שלו, הוא כלוא בתוך הקונפליקטים הפנימיים והחוסר יכולת להתמודד אתם. אומרים שהקדושים אוהבים את כולם. זה כי הם היחידים שמסוגלים לראות את המהות האנושית בכולנו מעבר לעיוותים של האישיות שרכשנו במשך החיים עקב אינסוף נסיבות מקריות. אנחנו האנשים הרגילים לעומת זאת מצליחים לראות את הטוב במי שאנחנו אוהבים, לראות את הפגיעות שנמצאת עמוק בתוכו ואת הצלקות שהחיים השאירו בו. אנחנו מסוגלים לראות שהאדם שאנחנו אוהבים רוצה בטוב, גם אם עקב חולשות והרגלים שונים אין הוא תמיד מצליח לזכור את זה ולהתנהג בהתאם. אהבה וגם האהבה העצמית אם כך הן לא רגש במובן של רגש חולף כמו שמחה או כעס, אלא זה מצב מודעות לטבע האמתי והטוב של האדם, לפגיעות שלו ולכאב שמונע ממנו לממש את הטבע הזה רגע אחר רגע. המודעות הזו פועלת לשני הכיוונים - אני מודע לטבע האנושי שלי ולטבע האנושי של אחרים.
לפעמים האדם שאותו אנחנו אוהבים יכול להיות לא נעים לנו כי הוא אומר לנו משהו שקשה לנו לשמוע באותו רגע, או שאולי בכלל בלי קשר אלינו עבר עליו יום רע והוא חסר סבלנות כלפינו. ברגעים כאלה אנו מסוגלים לא לחבב את האדם שמולנו למרות שאנחנו עדיין אוהבים אותו. הנקודה הזו היא מאוד חשובה במערכות יחסים - אפשר לאהוב מישהו מעומק הלב ועם זאת ברגעים מסוימים לא לחבב אותו. ההפרדה הזו אפשרית כי חיבה תמיד מתייחסת לתכונה או אוסף תכונות, כאשר אהבה מתייחסת לאדם כולו מעבר לתכונות המקריות האלה. תחשבו על מישהו שאתם אוהבים או אהבתם. יכול להיות מאוד יש לו או לה תכונה שאתם לא מחבבים, אולי הוא קנאי או מתרגז מאוד במצבים מסוימים. כאשר התכונה הזו מקבלת ביטוי אתם מרגישים סלידה מסוימת למרות שברור לכם שזה לא מבטל את זה שאתם אוהבים את האדם הזה. אתם מרגישים רגשות שליליים באותו הרגע שאולי מקשים מאוד לזכור שאתם אוהבים את האדם שמולכם אבל הם לא מבטלים את האהבה. זה מאוד חשוב - הרגשות השליליים של הרגע יכולים להקשות עלינו להיות מודעים לאהבה שלנו אבל לא לבטל אותה. זה חשוב כי זה אומר שאהבה היא לא רגש רגעי. אם אני כועס על מישהו אני באותו רגע לא יכול להיות שמח או להתרגש, אבל אני עדיין אוהב אותו, גם אם אני פחות מודע לזה באותו רגע.
האם זה אומר שאני יכול לכעוס על עצמי או להיות מאוכזב מעצמי ברגעים מסוימים ועדיין לאהוב את עצמי? בוודאי. האהבה העצמית אינה שונה במובן הזה מאהבה כלפי אדם אחר - אני לא תמיד מודע לה באותה המידה אבל אם אני אוהב את עצמי אני לא מפסיק לאהוב גם כאשר אני לא מחבב את עצמי ברגעים מסוימים בהם למשל אני רואה את עצמי פועל מתוך חולשה כלשהי. זה בסדר לראות את עצמי באור שלילי לפעמים, זה אפילו מאוד בריא, אך רק בתנאי שאני אוהב את עצמי ומבין שהתכונה הזאת שאני לא מחבב בעצמי אינה מגדירה את מי שאני מהסיבה הפשוטה שאני מסוגל להסתכל עליה מהצד ולהגיד לעצמי שאינני רוצה את התכונה הזו. היכולת הבסיסית ביותר הנחוצה לאהבה עצמית היא היכולת להתנתק מהתכונות השונות של האישיות שלי ולראות אותן מהצד כאילו הן לא יותר מהרגלים שנדבקו אלי בעבר. היכולת לראות את התכונות וההרגלים שלנו כמשהו שהוא לא מהותי למי שאנחנו מאפשרת לנו את הבחירה לנוע אל עבר העתיד בו אנו מסוגלים לשנות את תכונה הזו וליצור תכונות חדשות באופן מודע.
זה הוא בדיוק המסלול של התפתחות אישית. ההתקדמות שלי בהכרה עצמית שמאפשרת לראות איך לכל מכשול בתוכי יש סיבה. במסלול הזה אני לא מאשים את עצמי ולא שופט את עצמי על הכישלונות שלי אלא מבין שהן תוצאות של המון גורמים מהעבר שלי. אני מבין שהדפוסים הרגשיים ומחשבתיים שלי אינם מגדירים את מי שאני, כי אני הוא זה שיש לו את הכוח להחליט איזה דפוס לקבל ואיזה דפוס לשחרר. אהבה עצמית היא התוצאה של המודעות לרמה העמוקה ביותר שבי - הרמה בה אני לא חייב להיות שום דבר או אף אחד, לא חייב לקבל שום ערך ולא חייב להתנהג או לחשוב בדרך מסוימת, אבל אני חופשי לבחור להיות כך או אחרת, לחשוב בדרך שמועילה לי, להרגיש בצורה שמאפשרת לי מקסימום חיבור לעולם. כשאני אוהב את עצמי אני זוכר שאני מגדיר את מי שאני ברמה הזו, ושקיימים בי הרבה מכשולים ברמות השטחיות יותר, מכשולים שנוצרו בגלל הנסיבות השונות אבל, למרות שהם נמצאים בתוכי ומנהלים את התנהגותי רוב הזמן, אין הם שייכים ל"עצמי" שלי. אני אוהב את ה"עצמי", לא את כל התכונות אופי המקריות שלי. אני אוהב את "עצמי" -את הפוטנציאל החופשי שלי להתקיים בעולם בהרמוניה עם בני אדם אחרים, את החידה הזו שהיא האדם.